"צו את אהרון ואת בניו לאמור, זאת תורת העולה"
שואלים חז"ל- וכי למה היה צורך לתורה להדגיש, לשון ציווי?
מדוע לא הסתפקה בלשון אמירה כגון: אמור לאהרון?
עונים חז"ל- פן יהיה אינטרס להתעצל בקיום אותה מצווה, משום שבקורבנות חטאת, עולה, שלמים ועוד היו מחלקים את חלקי הבהמה לבעלים של הקורבן, לכוהנים ולמזבח.
אך בקורבן עולה הכהן לא היה מקבל כלום. היה חשש שהקורבנות שיש לכהן רווח מהם יקריבם ראשונים על המזבח ואת העולה ישאיר לבסוף.
ולכן באה התורה ואומרת "צו.." שפירושו להזדרז ולהקריב.
פרשת צו השנה, מגיעה בדיוק אחרי פורים, במגילת אסתר אנחנו קוראים ולומדים על זריזותם של מרדכי ואסתר שלא ישבו וחיכו שתתבטל הגזרה, אלא פעלו בזריזות להציל את עם ישראל.

התחלת פרשת הקורבנות:
"אדם כי יקריב מכם קורבן להשם"
היה צריך להיות כתוב –אדם מכם כי יקריב וגו' אומר על כך האדמו"ר הזקן: אדם כי יקריב- כדי שאדם יתקרב להש"ית הרי זה מכם קורבן להשם-מכן עצמכם צריך להיות הקורבן להקריב את ה"בהמה" הפרטית, את היצר הרע שנקרא הנפש הבהמית.
פרשת צו, ממשיכה לעסוק בסוגי הקורבנות השונים, יש סוגי קורבנות המובאים רק פעם בשנה, יש המוקרבים אחת לחודש, יש המוקרבים מידי יום ויש המוקרבים פעמיים ביום.
מצד הטבע האנושי, ככל שהקורבן נדיר יותר כך ההתרגשות מהקורבן תגדל.
וביחס לקורבן שיגרתי (למשל פעמיים ביום) עלולים להרגיש כמין שגרה.
כהן גדול מקריב מנחה סולת פעמיים ביום, מדרגתו הרוחנית גדולה מזו של כהן הדיוט,
התורה דורשת ממנו להעלות ברוחניות ולהוסיף בזה באופן תמידי, לצערנו לנו אין עדיין קורבנות תמיד, אבל
"ונשלמה פרים- שפתינו" – שיח שפתותינו עולה במקום הקרבת הפרה.
העם היהודי מתפלל 3 פעמים ביום, שחרית, מנחה וערבית, הנוסח הוא אותו הנוסח, המילים אותן מילים באותן התפילות, איך נמשיך להתפלל באותה התפעלות של תפילה הראשונה?
בכל זאת השגרה מורידה את ההתלהבות.
מהפרשה אנו למדים שאש התמיד דלקה על המזבח תמיד, וכמו האש שתמיד מחממת את סביבתה ולא מאפשרת לקור להתקיים לידיה (בשבת האחרונה- שבת זכור, קראנו על עמלק שמטרתו הייתה לקרב את עם ישראל) כך אש התמיד שבלב שמסלקת את כל העניינים שרוצים לקרב אותנו, היא מחלישה ומכבה אותם.
הלוואי שנזכה שהאש שמקרבת אותנו תדלק תמיד.
שבת שלום.